אחריות פלילית ואבחונה הפסיכיאטרי

מהי אחריות פלילית ומהם הקריטריונים לקביעה שאדם אינו אחראי למעשיו

המלים "אינו כשיר לעמוד לדין" הן מלים בעלות חשיבות מכרעת בשיח הפלילי ובדיון הציבורי. אך על אף שהדיון סביבן ער ועקשני, בכל זאת תשובות לשאלות כמו מהי אחריות פלילית, מהם הקריטריונים לקביעה שאדם אינו אחראי למעשיו, כיצד מתבצע התהליך, ומי הוא בעל הסמכות האבחונית בעניין - נותרות לעתים קרובות מעורפלות לקהל הרחב.

ביסוד ההגדרה של האחריות הפלילית, ולמעשה מהות המעשה הפלילי, עומדת הכוונה הפלילית: משמעות המושג היא עד כמה ביצע האדם את המעשה האסור מתוך ידיעה שהוא אסור, ומתוך כוונה מוגדרת לבצעו. קיימים מקרים רבים בהיסטוריה המשפטית בהם התבצעה עבירה למעשה, אך החשוד יצא זכאי עקב היעדר מודעות לאיסור על קיום המעשה או עקב היעדר כוונה תחילה במעשיו. הציבור הרחב נוטה לייחס כל פטור מכוונה פלילית לאבחונה של מחלת נפש אצל החשוד; אך בניגוד לחשיבה המקובלת, לא כל פטור כל בסיס היעדר כוונה פלילית מקורו באבחון אי-שפיות. קיימים מספר עקרונות, על פיהם לא יואשם אדם שביצע מעשה אסור - לדוגמא, עיקרון ההגנה העצמית: אם במהלך היותו קרבן להתקפה הגן הנאשם על עצמו ופגע בתוקף, הנאשם יהיה פטור מאחריות פלילית למעשה. עיקרון נוסף הוא עיקרון הכורח: אם נקלע האדם למצב שחייב פעולה אסורה, אך הכרחית בנסיבות שנוצרו - לדוגמא, אדם המנפץ שמשת רכב כדי לחלץ תינוק סגור ברכב ביום קיץ חם – יהיה פטור מעונש על הפעולה האסורה שביצע (ניפוץ החלונות, במקרה זה), לאור נסיבות החירום.

 בניגוד לאדם המבצע עבירה מתוך רצון חופשי ונחשב כלפי החוק כאחראי למעשיו מבחינה מעשית, ערכית ומוסרית, הרי אדם שביצע עבירה שלא מתוך רצון חופשי – כגון, אם סובל האדם ממחלת נפש קבועה או מהתפרצויות שלה, הגורמות לו להתנהגות עבריינית לא רצונית – הרי שהוא אינו אחראי למעשיו, ולכן פוטרים אותו מאחריות וגם מעונש. במצב כזה, החשוד הוא נעדר אחריות פלילית; העבירה נעשית מתוך ה"כפייה" של ההפרעה הנפשית על החשוד, והפטור מעונש משקף את כוונת החוק להגן על הלוקים בנפשם מעונש נוסף שאינו הוגן. אך במקביל לניסיון ההומניטרי להגן על הלוקים בנפשם, האינטרס הראשוני של החוק הוא הגנה על החברה ושמירה על המוסר הציבורי, ועל כן בחינת האחריות הפלילית נעשית בקפידה רבה. על מנת להסיר מחשוד אחריות פלילית, נדרשת חוות דעת מקצועית שתאשר כי בזמן ביצוע העבירה החשוד לא היה מסוגל להבדיל – מפאת מחלתו -  בין מותר ואסור ובין טוב לרע, או שפעל מכורח הזיות ש"פקדו" עליו לבצע את מעשהו.

השימוש בטענת אי השפיות עלה לראשונה במשפטו של חוטב עצים סקוטי בשם דניאל מקנוטון, שבשנת 1843 ניסה להתנקש בראש ממשלת אנגליה - והרג בטעות את מזכירו. במשפטו סיפר שפעל עקב ה"קולות" ששמע במוחו, שפקדו עליו לרצוח את ראש ממשלת בריטניה; הוא זוכה מאשמת רצח, ונדד במהלך חייו בין בתי חולים שונים לחולי נפש. במשפט הפלילי בישראל כיום, מקרה בו אדם טוען להגנתו כי אינו אחראי לעביר עקב חוסר שפיות בזמן ביצועה הוא מקרה שימוש בקו "הגנת אי השפיות". הגנת אי שפיות הדעת מופיעה באופן המעודכן בחקיקה, בסעיף 34 ח' בחוק העונשין תשל"ז 1977 - [לרבות תיקון 39 לחוק 1995] - ומורחבת בפסיקות של בית המשפט.

הגנת אי שפיות אינה זהה בהגדרתה להגדרה הרפואית של מחלת נפש, אך יש חפיפה רבה בין השתיים. כדי להיות מוגן בהגנת אי השפיות נדרשת חוות דעת פסיכיאטרית פלילית שיערוך מומחה בפסיכיאטריה אשר ימונה מטעם הנאשם, בית המשפט או הפרקליטות. חשוב לדעת, כי "הגנת אי השפיות" אינה ניתנת באופן אוטומטי לאדם שביצע עבירה בעודו סובל ממחלת נפש כגון סכיזופרניה; כדי שתתקיים "הגנת אי השפיות" יש להוכיח כי העבירה בוצעה באופן ישיר עקב מחלתו הנפשית של הנאשם.

 בעריכת חוות דעת פסיכיאטרית פלילית הפסיכיאטר נדרש לענות על שתי שאלות עקרוניות:

• האם הנאשם יכול לעמוד לדין כרגע, והאם הוא מודע להליכי המשפט; כלומר, האם מצבו הנפשי כיום מאפשר לו לעמוד לדין.
•  האם הנאשם היה שפוי בעת ביצוע העבירה; כלומר, האם בזמן ביצוע העבירה היה שפוי ומסוגל להבין את מעשיו. 

בנוסף, הפסיכיאטר יכול לקבוע בחוות דעת פסיכיאטרית פלילית שהנאשם אמנם שפוי ויכול לעמוד לדין אך הוא זכאי לענישה מופחתת בגלל נסיבות מיוחדות. נסיבות כאלה מתרחשות כאשר האדם שביצע את העבירה סבל ממצוקה נפשית קיצונית ופעל מתוך דחף שאינו בר כיבוש, או לחילופין כאשר הנאשם סובל ממחלה נפשית שלא הייתה פעילה בעת ביצוע העבירה, אך בשל היותה מחלה כרונית גרמה לליקוי בשיקול הדעת שלו, והוא שגרם להתנהגותו העבריינית. לדוגמא, אדם הסובל ממחלת נפש שבמהלכה שמע קולות שהזהירו אותו כי השכן שעולה במדרגות מעוניין לתקוף אותו -  התנפל על השכן מאחוריו וגרם לו חבלה גופנית חמורה. במקרה זה סייעה לנאשם "הגנת אי השפיות", שכן מפאת מחלתו הרגיש הנאשם שחייו בסכנה ומתוך כך פעל להסרת האיום המדומה שגרמה מחלתו; אך לעומת זאת, גבר הלוקה במחלת נפש הגורמת לו להאמין כי אשתו בוגדת בו, שהחל לגלות סימנים לבגידותיה בכל פעולה ולהאמין כי הוא מקבל מסרים מהרדיו המעידים על בגידותיה, וכתגובה להוכחות שמצא החליט לרצחה נפש - לא עמדה לו "הגנת אי השפיות"; כי הגם שסבל ממחלת נפש, מעשה הרצח היה מתוכנן ביודעין, ולא פועל יוצא ישיר של המחלה, כי הרי גם בזמן התכנון ידע שרצח הינו מעשה אסור. דוגמא נוספת לנסיבות מקילות על רקע נפשי היא אישה, המוכרת כחולת נפש, שהרגה את תינוקה. בבדיקות שנערכו לה אחרי הרצח לא נמצא כי הייתה במצב של מחלת נפש פעילה בזמן ביצוע העבירה, אך הייתה נסערת מאוד ובמצוקה נפשית קיצונית. במקרה זה לא עמדה לה "הגנת אי השפיות", אך נקבעה לה אחריות מופחתת לעבירה  - שכן בית המשפט הכיר בכך שהיא סובלת ממחלת נפש כרונית אשר יש לה השפעות ארוכות טווח על התנהגותה והתמודדותה עם מצבי מצוקה ולחץ.

כאשר אדם מבצע עבירה ונעצר כחוק, אך התנהגותו במעצר היא מוזרה וחולנית והעבירה אינה חמורה, יובא האדם על ידי המשטרה לבדיקה פסיכיאטרית לפני הגשת כתב האישום. אם יימצא כי הוא אכן סובל ממחלת נפש ובעטיה ביצע את העבירה, רשאי הפסיכיאטר המחוזי להורות על אשפוזו הכפוי במחלקה פסיכיאטרית. תוקף הוראת האשפוז הוא לשבוע וניתן להאריכה בשבוע נוסף על ידי הפסיכיאטר המחוזי. אם בתום שבועיים עדיין נמצא האדם במצב פסיכוטי וקיים סיכון שיבצע עבירות נוספות או שהוא מסוכן לעצמו - תתכנס ועדה פסיכיאטרית שיכולה להאריך את ההוראה בעד שלושה חודשים לאחריהם תתכנס שוב כדי לדון במצבו. אך לא כך הדבר בעבירות חמורות יותר, או שבהן הוגש כבר כתב אישום; אם הוגש כתב אישום רשאי בית המשפט לשלוח את הנאשם להסתכלות פסיכיאטרית בצו בית משפט, והיה אם בהסתכלות יימצא כי אכן הנאשם אינו מסוגל לעמוד לדין וכי לא היה שפוי בזמן ביצוע העבירה - הוא יישלח לאשפוז בצו בית המשפט. תוקף הצו הוא לשלושה חודשים, שאחריהם תתכנס ועדה שתדון במצבו הנפשי ובשאלת אפשרות שחרורו. מאידך יכול בית המשפט לתת חלופות אחרות לטיפול בו (בעיקר בעבירות קלות, וכאשר מצבו של הנאשם מאפשר טיפול אמבולטורי שאינו נפשי). במקרים בהם החליט בית המשפט כי האדם הבין את מעשיו בזמן ביצוע העבירה והוא בעל אחריות פלילית, אך בזמן הבדיקה מצבו הנפשי אינו מאפשר לו לעמוד לדין – הנאשם יישלח לטיפול פסיכיאטרי, שלאחריו - אם וכאשר ישתפר מצבו הנפשי - ישוב להליך המשפטי.

כאן המקום להדגיש: מצוקות נפשיות רבים אותם חווים אנשים כגון דיכאון, חרדה ואף שימוש בסמים או אלכוהול לא יהוו עילה להגדרת אי אחריות פלילית ואינם בגדר אי שפיות; המצוקות הנפשיות המשמשות את הערכת האחריות הפלילית הינן מצוקות הפוגעות באופן דרסטי בהערכת המציאות והתגובות אליה, ושייכות לרוב לקבוצת ההפרעות הפסיכוטיות.