נכות נפשית בקרב ניצולי שואה
בישראל של היום עדיין חיים אנשים רבים שהיו בשואה בילדותם, ולאחר מכן עלו לארץ והצליחו להקים משפחות ולהשתלב בחברה. כפי שכבר כתבנו בעבר בהקשר של תסמונת פוסט טראומתית, אירועים משמעותיים בחיינו יכולים לגרום לתסמונת פוסט טראומתית משמעותית גם שנים רבות אחרי האירוע. חלק מניצולי השואה חוו תסמינים נפשיים של דיכאון חרדה ופוסט טראומה לאורך כל השנים, אך בחלקם התסמינים האלה התעוררו או הוחמרו בגיל מבוגר.
אין זה נדיר לפגוש אדם שהיה בשואה אשר מדווח על תפקוד תקין לאורך השנים, והדבר היחיד שהיה סימן לבעיה הוא התעוררויות חוזרות מסיוטים המלווים בצעקות וכי כעת בגיל מבוגר יותר הוא מדווח על השינוי במצב הרוח, על פחדים, ואפילו על זיכרונות בלתי רצוניים מתקופת השואה שפוקדים אותו באופן בלתי רצוני.
לאנשים שונים נשארו חוויות שונות. יש כאלה העסוקים בחווית ההצלה, כיצד הם הצילו את עצמם או כיצד הצילו אותם. יש כאלה העסוקים בחווית האשמה, על כך שהם לא הצליחו להציל אחרים, בעיקר בני משפחה. יש כאלה שמראות בלתי נשכחים, חוזרים במוחם בלי הפסקה כמו גופות או משרפות.
בין אם מדובר בפוסט טראומה, או רק בתסמינים של דיכאון או חרדה, הנכות התפקודית שעלולה להגרם לאנשים אילו רבה ולעיתים אפילו רבה מידי. עם הירידה בתפקוד הגופני ועם התעסקות נמוכה יותר בכל מה שקשור לעבודה ויחסי עבודה, הזמן הפנוי נתפס על ידי מחשבות ורגשות חוזרים הקשורים למה שקרה. בהדרגה משתנה התפקוד האישי, אנשים עסוקים במחשבות ופחות בטיפול בעצמם, ובמקרים קיצוניים אפילו השמירה על ההיגיינה נפגעת. המחשבות יכולות להוביל לתחושה של חוסר טעם מהחיים, ולייאוש. התפקוד המשמעותי המשתנה הוא התפקוד המשפחתי, לעיתים באופן חד אנשים אלה הופכים מהורים הנתפסים כגיבורים לנזקקים. יכולתם להיות אוזן קשבת עבור ילדיהם יכולה לקטון וילדיהם הם אלה שצריכים לתמוך בהם רגשית, נפשית ויומיומית. אמנם תהליך זה קורה באופן טבעי אצל כל אדם, אולם בקרב ניצולי השואה תהליך זה מוקצן יותר. לכן חלק מניצולי השואה, גם כאלה שמקבלים קצבה מגורם כזה או אחר, פונים בבקשה לשנות את גובה הקצבה ולהתאימה לבעיות התפקודיות שהופיעו בגיל המבוגר.
הערכה תפקודית בגיל זה שונה מהערכה תפקודית אצל צעירים. כאן אין מקום לבדוק תפקוד תעסוקתי קר לתפקוד תעסוקתי. ביומיום של הפסיכיאטרים המעריכים את הנכות של ניצולי השואה באופן טבעי נעשתה אדפטציה למקרה הספציפי של הניצולים. הערכה זו תתמקד לכן ברוב המקרים בתפקוד האישי, החברתי הבין אישי והמשפחתי ולא בתפקוד התעסוקתי. הדבר כמובן מאפשר מצד אחד הקלה בקריטריונים לקבלת נכות ומצד שני לעיתים קיימת חוסר בהירות לגבי מי זכאי לאיזה גובה נכות. ואכן במקרים מורכבים לעיתים יש צורך בפניות חוזרות לגורם המשלם כדי להבהיר לו הן את הקשר לשואה והן את גובה הנכות הנפשית הנגרמת.
המאמר נכתב על ידי גלית סבג, עובדת סוציאלית קלינית שיקומית.
